יכול להיות שהדבר הכי קשה לאנשי התקשורת הוא להביע את דעתם ולקבוע מי הגדול בהיסטוריה. על כל שחקן שיגיד, כמעט בכל ענף ספורט, יש אלפי הסתייגויות ודעות שונות. זה תלוי בדרך כלל באהדה לאדם מסוים או לקבוצה שבה הוא משחק אם מדברים על הזירה המקומית, ויכול להיות תלוי בלאום של אותו אתלט או של האוהד.

כל השוואה שנעשתה בין שחקן שמשחק כיום לבין אחד שפרש וההסתכלות עליו היא דומה, בין אם זה על נתון היסטורי שקבע ובין אם זה על הישגיו, גררה הרבה דעות קיצוניות לשני הצדדים במשוואה. דוגמה נהדרת לכך היא השוואה בין לברון ג'יימס למייקל ג'ורדן. שניהם נחשבים עד היום לגדולים ביותר ששיחקו כדורסל אי פעם ועדיין, יש הרבה דעות לכאן ולכאן על מי יותר טוב. מחנה ג'ורדן תמיד ידבר על ההגנות האגרסיביות והמאזן שלו בגמר ה-NBA, כשמחנה לברון ידבר על השליטה שלו בליגה, ההגעה ל-8 גמרים רצופים ועל הזכיות באליפות בכל קבוצה אליה הגיע, למרות המאזן העגום באותם גמרים.

השאלה מי הספורטאי הגדול בהיסטוריה תישאר פתוחה לעד. הזמנים שאנחנו מדברים עליהם היום, של יותר חשיבות לתזונה ושיפור ביצועים בעזרת אנליטיקה, הם לא מה שהיה בעבר. אי אפשר לדמיין מה היה קורה אילו דייגו מראדונה היה משחק כדורגל באותו דור כמו ליאו מסי, או את רוד לייבר משחק טניס באותו דור כמו נובאק ג'וקוביץ'. הגישה לספורט ולספורטאי השתנתה בצורה קיצונית בשנות האלפיים, ככה שכל השוואה שנעשה למילניום הקודם תהיה גם השוואה בין האדם שהיה והצורה שבה התנהג כספורטאי מעבר להישגיו הספורטיביים.

גם בענפים בהם יש יותר הסכמה לגבי הספורטאי הגדול בעולם, כמו אתלטיקה, שחייה והתעמלות, עדיין קשה לעשות את ההשוואה. אנחנו לעולם לא נדע אם מייקל פלפס היה מנצח את מארק ספיץ בתחרות שחייה, או האם סימון ביילס הייתה יכולה לשלוט באותה דומיננטיות בעבר בתקופה של נדיה קומנץ' בתנאים ובדרך בה התאמנו אז. גם בענפי הספורט הקבוצתיים לא ניתן להשוות – לעולם לא נדע עד כמה התקופה בה שיחק ג'ורג' בסט השפיעה עליו לרעה, או האם טום בריידי היה יכול לשחק ולשלוט בפוטבול כשליגת ה-NFL רק קמה.

הדיון הזה מציף את כולם ובלתי נמנע, אך אפשר להגיע להסכמות בעניין גם אם הדעות שלנו שונות. במקום ליצור דיון על הגדול בהיסטוריה, אפשר לעשות דיון על הגדול ביותר לפי עשורים. ניקח לדוגמה את הכדורסל:
שנות ה-60: ביל ראסל וווילט צ'מברליין.
שנות ה-70: קארים עבדול ג'באר.
שנות ה-80: מג'יק ג'ונסון ולארי בירד.
שנות ה-90: מייקל ג'ורדן.
שנות ה-2000: קובי בראיינט, שאקיל אוניל וטים דאנקן.
שנות העשרה: לברון ג'יימס וסטף קרי.
כמובן שעל כל חלוקה יהיו חילוקי דעות, כמו ההיעדרות של קווין דוראנט מהעשור האחרון. אבל השוואה שכזאת, המתמקדת בתקופות שבהם ניתן להשוות בין שחקנים לפי הספורטאים שהיו ושיחקו באותו זמן ומבלי להתחשב בשינויים בין העשורים השונים, היא הנכונה ביותר לדעתי. אפשר להגדיר תקופות זמן לפי שחקנים, אי אפשר להגדיר ספורטאי אחד לפי כל התקופה בה הענף קיים.

גם במסגרת המקומית שלנו, אפשר להגדיר את תקופות הזמן לפי שחקנים. אנחנו לעולם לא נדע אם מיקי ברקוביץ' גדול יותר מעומרי כספי או האם ערן זהבי היה מצליח לשלוט כמו עכשיו באותם תנאים שהיו ברשותו של אלון מזרחי או מוטל'ה שפיגלר. אפשר להגיד שהם הגדירו תקופה, אבל להכניס את כל אחד מהם לקטגוריית "הטוב בהיסטוריה" זה כבר משהו שאין עליו תשובה חד משמעית.

הרבה אנשים אוהבים נוסטלגיות. הישגים מהעבר תמיד יראו ככאלה שצריכים להישבר כדי ששחקן אחד יהיה מעל השני ברמה התודעתית. ביורו האחרון, נעשו הרבה מאוד השוואות בין אנגליה של מונדיאל 1966 לבין הסגל של גארת' סאות'גייט. השוואות מתבקשות, אבל לאו דווקא נכונות. אי אפשר להשוות אירוע שקרה לפני 55 שנה להיום. מעבר לכל הפרטים הטכניים (אירוח וכו'), אין שום דבר שדומה בין השחקנים ששיחקו אז לבין אלה שעכשיו. הארי קיין הוא לא ג'ף הרסט וסאות'גייט לא שיחק את אותו כדורגל כמו אלף ראמזי. שתי הנבחרות עשו הישגים משמעותיים והיסטוריים למדינתם, כל אחת בנפרד, ושניהם ראויים להיכלל באותו ספר השיאים הפרטי של מולדת הכדורגל אחד לצד השני כשני אירועים שונים.

לסיכום, שאלת ה-GOAT תישאר פתוחה לעד משום שאין לה, ואף פעם לא תהיה לה, תשובה חד משמעית. אנחנו נוטים להסתכל על שיאי עולם ונתונים סטטיסטיים כדי לקבוע את שאלת הטוב ביותר, אך לפעמים שוכחים שיש עוד גורמים, בין אם זה המעטפת של השחקן והתנאים בהם שיחק, שאולי מורידים או מעלים את ערכו. במקום להתעסק בהשוואות בין תקופות זמן שונות, בואו נגיד תודה לספורטאים שחלקו איתנו את הכישרון הרב שלהם ונעריך את היותם חלק מההיסטוריה שלנו.